<h1>פירוש רבינו חננאל</h1>
<h2>דף נז.</h2>
אמר רבא אמר רב חסא בעי ר' אמי הא דתנן אונאה אין להן, אונאה בלבד אין להן הא ביטול מקח יש להן או לא. אמר רב נחמן הדר אמר רב חסא פריש ר' אמי אונאה אין להם. אם טעו שתות בלבד, אבל ביתר משתות שהוא ביטול [מקח] יש [להם]. ר' יונה אמר זה הדין בהקדשות הוא בלבד. ר' ירמיה אמר בקרקעות ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרי אונאה בלבד אין להם אבל ביטול מקח יש להן. ראינו לרבותינו הגאונים [שפסקו] הלכה כר' יוחנן, דלא אשכחן בהדיא דפליג רב נחמן על הא דר' יוחנן. וראינו בהלכות ארץ ישראל [ירושלמי] בכתובות פר' אלמנה ניזונית [פי"א ה"ד], א"ר יוחנן אם היה דבר מופלג יש לא אונאה מת[ניתא פליג]א לר' יוחנן אלו דברים שאין להן אונאה הקרקעות. פתר לה בדבר שאינו מופלג פי' [עד שלא הגיע] הטעות בחצי דמי החפץ. ולא נתברר לנו דין זה היטב. דחזינן בפרק המקבל [ק"ח ע"א] [בענין זבין] במאתים ושוי מאה וכו', ואמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. [מ]מילא שמעינן דרב נחמן פליג על ר' יוחנן, דהא מה דשוי מאה זבן במאתים. [ואר"נ אין להן] אונאה. ובכמה מקומות בתלמוד [ב"ק י"ד ע"ב] אמר בקרקעות דבר השוה כל כסף ו[אי יש] להן ביטול מקח הנה גם הקרקע אינו שוה כל כסף וכהנה רבות. וצריכין פירוק [יפה ורא]יה ברורה, דהא רב נחמן בתרא הוא, ואי אפשר לדחוייה אלא בראיה. ולא יכולתי [להכרי]ע. לפיכך לא פסקנו הלכה. ורבינו האיי גאון אמר בלשון הזה, כללו של דבר כיון דר' יוחנן [בעיקר] דין אמר ביטול מקח יש להן נקיטינן לה כותיה, ונקיטנן להא דרב נחמן [בעסק לוקח] ובר מיצרא לחוד, ולית לן לאחזוקי דרב נחמן פליג על ר' יוחנן, דלא אשכחן [לרב נחמן] דאורי לענין דינא אחרינא כי האי גונא אלא בענין לוקח ובר מיצרא ודין מטלטי [ומקרקעי] שוה, כי היכי דלוקח יכול לחזור בו עד כדי שיראה לתגר או לקרובו [במטלטלי] ה"ה במקרקעי יכול לוקח לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, והמוכר יש לו לחזור לעולם.
<h2>דף ס.</h2>
פירכוס האדם. כגון צביעת השיבה של ראש ושל זקן וכיוצא בו.
<h2>דף סט.</h2>
אמר רב מותר שליש בשכרך מותר. פירוש כל מה שיעלה בריוח עד כנגד שליש בקרן נחלוק בינינו, והמותר מן השליש יהיה לך לבדך בשכרך. כגון דהוו שלש מאות זוז, א"ל כל מה דהוי ריוח טפי מן מאה זוזי הוא באגרך. ומקשינן לא מצא שליש ילך לביתו ריקם. אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר בשכרו. ואסיקנא אליבא דרב נחמן, כגון דאית [ליה] למפטם בהמות אחריני דמפטם להו, דאמרי אינשי גבול לתורא גבול לתורי, כלומר לפטם שור בין שוורין אין לו טורח, לפיכך אין צריך לתת לו שכר טרחו. שמע מינה דאי אית ליה למקבל עיסקא עיסקא אחריתי לדידיה דשקיל ביה וטרי, אע"ג דלא שקיל שכר טרחו ממרי עיסקא, שרי כרב. דהא רבית איסורא היא, וקיימא לן הלכה כרב באיסורי.
<h2>דף סט:</h2>
אין מפרין על החנות ולא על הספינה אמר רב נחמן ואם מפרין על חנות לציירו ולכיירו ובספינה למיעבד בה איסקריא שפירא שרי דטפי להו באגרייהו. אמר רב ספינה אגרא ופגרא. פירוש אגרא שכירותה, פגרא פחיתותה, כלומר נוטל שכירותה ואם נשברה נוטל כל הדמים שנפחתה. ואקשו עליה דרב אם שכיר הוא בא בשכרו וזו כיון שבשכירות היא אין לה דמי פחתה ושתיק רב. ואמר רב ששת ואמאי שתיק והתניא כותיא דתניא אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, השם בהמה לחבירו ואמר לו פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני אעלה סלע בחדש מותר, לפי שלא עשאה דמים. פירוש, האומר לחבירו פרתך עשויה עלי בשלשים דינר, כלומר אם תמות הפרה אשלם לך שלשים דינר דמיה כמו ששוה היום וכל זמן שהיא בחיים אני נותן לך סלע בחדש שכירותה ובאחרונה אחזירנה לך, מותר, לפי שלא מכרה לו מעכשיו, ודמים הוא שנושה בו, שכל זמן שהיא בחיים חוזרת לבעליה כמות שהיא, ואין מכירתה נגמרת, ומתחייב בדמיה אלא לאחר שתמות. וזה הוא שאמר רב ששת לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. הנה בפרה זו אגרא ופגרא. והילכתא ספינה אגרא ופגרא. נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה, פגרא כמו ששוה בשעת שבירה, דלא כמתניתא.
<h2>דף ע.</h2>
אמר רב ענן מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית, ומתמה רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו איסורא יתמי דאכלי לאו דידהו ניזלו בתר שיבקייהו. פירוש יתומים שאוכלין ממון שאינו שלהם ילכו אחרי אביהם, כלומר ימותו. ופרקינן לעולם רבית אפילו ליתומים אסור וכי אמר רב ענן שרי אגרא ופחתה דההיא דודא, פירוש דודא יורה. ואמר ר' כי האי גונא אפילו לגדולים בעלי זקן שרי, דאגרא לחוסכא דנחשא דקא בצרי דמיה דנחשא הוא דשקיל. הילכך שרי למישקל נמי פחתה דפחית בתיקלה. אסיקנא מעות של יתומים, אע"פ שאסור להלוותן ברבית, שרי לבי דינא למיהבינהו לגברא דמשפי נכסיה והוא מהימן (ומצית) [וציית] לדינא ולא מקבל עליה שמותי דרבנן, כגון מי שנתחייב בבית דין וסירב ושימתוהו בית דין, וכגון הנושא ונותן במעות ולא משך וחזר בו וקבל עליו מי שפרע. אלו וכיוצא בהן. אבל הטוען על חבירו ונתחייב שבועה בבית דין ונשבע לא אמור רבנן, ויהבי ליה קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וכי נקטינן מיניה משכנתא על מעות של יתומים לא נקטינן אלא דהבא פריכא, אבל דבר מסוים לא, חיישינן דילמא פקדון הוא גביה ואתי מריה יהיב סימניה ושקיל ליה. שמע מינה דבסימנא מפקינן אפילו מיתמי.
<h2>דף ע:</h2>
אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו'. פירוש כגון בר ישראל שנתן לחבירו מאה צאן במאה דינרין, וכל הוולדות והצמר והחלב יהיו חולקין למחצה לשליש ולרביע עד שלש שנים הן חסר הן יתר. ואם מתו, המקבל זה הצאן חייב באחריותן אסור, דהוא אגר נטר לי. לווין מן הגוים ברבית שנאמר לנכרי תשיך. וזו ששנינו מלוין אותן ברבית אוקמה ר' חייא [דף ע"א ע"א] בכדי חייו והני מילי בת"ח דלא גמיר ממעשיו וכו"ע לא שנאמר מרבה הונו בנשך ותרבית וגו'. ירושלמי, איזהו צאן ברזל, היו לפניו מאה צאן, אמר לו הרי הן עשויות עליך במאה של זהב ולדן וחלבן וגיזתן שלך ואם מתו אתה חייב באחריותן ואתה מעלה לי סלע על כל אחת משלך באחרונה אסור.
<h2>דף עד:</h2>
ת"ר מלוה אדם את אריסיו חטים בחיטים לזרע בד"א בשלא ירד אבל ירד אסור. ופריש רבא באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא אי יהיב ביזרא מצי מרי ארעא מסלק ליה וכו' נחית לבציר מהכי נחית. פירוש, כיון שלא הביא האריס הזרע יש לבעל השדה להעלותו, וירידתו בשדה (ש)אינה מועלת לו כלום. וכאילו עדיין לא ירד. לפיכך כשמקבל מבעל השדה לתך חטים לזרע, כשיורד בשדה על מנת כן יורד ליטול בעל השדה לתך והנותר יחלוקו. ואע"פ שלתך חטים עתה ישוה יותר מדאי, דהא אינה הלואה. אבל לתנא ברא בעל השדה הוא נותן זרע. וכיון שיורד בשדה והחזיק בה זכה בה, ואין יכול להעלותו עד משלם אריסותו. והזרע שנותן בעל השדה כמלוה היא. והויא לה סאה בסאה ואסיר.
<h2>דף פ.</h2>
איבעיא להו היכא דלא שני אלא שכר לחרוש בהר ונשבר הקנקן בפשיעה, מי משלם. ואסיקנא הילכתא מאן דנקיט מנא משלם, והוא המחזיק בקנקנן, פירוש קנקן, את של ברזל שחורשין בו. ואם היתה ארץ ידועה בי גרנדי, פירוש ארץ ידועה בטרשים ובצורים, והוא צונמא, שניהם המחזיק ביתד של מחרישה והמנהיג הפרה משלמי, ששניהם פשעו.
<h2>דף פ:</h2>
משום חולשא. פירוש נדמה לו לכתף כי תשות כח החזיקה בו.
<h2>דף פא:</h2>
הנהו תרי חד ארוך ורכיב חמרא ומיכסי סדינא וחד גוצא ומיכסי סרבלא שקיל גוצא סדינא דחבריה ואיכסי ביה ושטפיה מיא לסדיניה וחייביה רבא, דלאו שאלה בבעלים היא, דבלא דעתא דמריה שקליה, ובלא דעתיה אותביה לסרבליה אחמרא, וכן הלכה. פירוש מה לי לשקר במקום עדים, כלומר אילו רצה לשקר היה אומר באורחא דנרש אזלי, שאין מי שמעיד עליו בדאורחא דנהר פקוד אזל. וכיון דאמר אין (בנהרא) [באורחא] דנהר פקוד אזלי וליכא מיא מהימן. אמר ליה באתרא דאיכא סהדי דאמרי דאיכא מיא באורחא דנהר פקוד לא מבטלינן סהדותא במה לי לשקר. וכן הוא מפורש בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [ל"ו ע"א] נשחטין באטלס. שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם אמר רב הונא הנח לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר. הנח סתמא בעיא ולא איפשיט. וכל כי האי גונא לקולא עבדינן ופטור. לימא כתנאי אם הכניס ברשות בעל החצר חייב. ואסיקנא עד כאן לא אמר רבי התם אלא דלעיולי בחצר רשותא בעי ואמר ליה אם הכניס ברשות בעל החצר כי יהבי לך רשותא לעיוליה, לנטוריה לא קבילי עלי, אבל ברשות הרבים הנח ואנא מנטרנא קאמר ליה, דאי לא תימא הכי ברשות הרבים רשותא בעי מיניה.
<h2>דף פז:</h2>
ואכלת ולא מוצץ, היין, ומשליך הזג והחרצן. ענבים ולא ענבים ודבר אחר, שגורם לאכילת ענבים הרבה.
<h2>דף פט.</h2>
מהו שיהבהב. פירוש מהו שיהבהב שיבולין באש כדי שייטבו לו לאכילה. המרכס, פירוש אין הריכוס כמו הדישה, שהדש הוא שעובר משום לא תחסום, אבל המרכס אינו עובר על לא תחסום, דמלאכה אחרת היא.
<h2>דף צ.</h2>
קרסטלין. פירוש בלשון ערבי מכלה. ויש מפרשין ברקע או בטאם, פירוש מתרזת, כגון שדוחקת הרוחות בבטנה ומשלחת זמורה.
<h2>דף צ:</h2>
איתמר חסמה בקול. פירוש היתה אוכלת מן הדישה וצעק עליה ופסקה מלאכול, או היו שור וחמור מזווגין ועומדין והלכו. ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו, והיא פסיקת שפתיו לצעוק בקול, מעשה הוא. ריש לקיש אמר פטור לא הוי מעשה.
<h2>דף צג:</h2>
[גברי דפרמיסקא]. פירוש אנשים חזקים גבורים היו מצויין שם באותה שעה. ואילו היה צועק אליהם היו באין ומצילים. וכיון שלא עשה כן פשע, וקיימא לן כל מי שהיה לו לצעוק ולקבץ אנשים כדי להציל, אם הוא שומר חנם בחנם, ואם הוא שומר שכר בשכר, ולא עשה כן, הרי זה פשע וחייב לשלם.
<h2>דף צד:</h2>
[השואל את הפרה שאל בעליה עמה]. עמה ממש היכי משכחת לה, והא פרה נקנית במשיכה ובעלים באמירה. ואוקימנה כגון פרה בחצר השואל, דלא מיחסרא משיכה, דמיקניא פרה ובעלים באמירה. אי נמי בדאמר ליה לא תישאל לו עד שעת משיכת פרתך.
<h2>דף צו.</h2>
בעי רמי בר חמא, אשה שהכניסה לבעלה עמה פרה ומשתמש בה בעלה מהו.
<h2>דף צו:</h2>
ואמר רבא לפום חורפא שבשתא. פירוש לפי חידודו לא עיין שאלתו וטעה, כי בין שואל בין שוכר בבעלים היא, שהרי אשתו אצלו ופטור. אלא זו היא שצריכה שאלה, כגון דאוגר פרה מינה והדר נסבה וכו'. ואמרינן מאי שנא שכירות משאלה, דעד האידנא פירי לדידה הוו ושפיר אגרה, והשתא דאינסיבא הוו להו פירי לבעל, וכאילו השתא שאולה, והאידנא האשה היא שאולה לבעל עם פרתה ביחד קא חייל, דהא פרה ברשותיה היא, ופקעה שכירות הראשונה שהיתה שלא בבעלים, וחלה השתא שאלה בבעלים. ואי אמרת בעל שוכר הוא הם הכי דיניה דינה חדא הוא. ונדחת גם זו, אלא הא מיבעיא ליה לרמי בר חמא כגון דאגרה איהי פרה מעלמא וניסת ואליבא דרבנן, דפליגי עליה דר' יוס' בפירקין דהמפקיד [ל"ה ע"א], דאמרי והשואל משלם לשוכר לא מיבעיא לן דודאי שאלה בבעלים היא כי קא מיבעיא לן אליבא דר' יוסי דאמר היאך הלה עושה סחורה בפרתו של זה, אלא תחזור פרה לבעליה, מאי , שואל הוי או שוכר הוי. אמר רבא בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי מדר' יוסי בר חנינא וכו'. ובסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"ב] פסקינן בעל שויוה רבנן כיורש וכלוקח. ומדוקיא שמעינן דהאי דקתני בעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים הוא. כחש בשר מחמת מלאכה בלא כובד מלאכה אלא כדרך העולם מאי, פירש רבא השתא מתה מחמת מלאכה פטור כחש מחמת מלאכה מיבעיא. ודאי פטור. יכול לימר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאילה.
<h2>דף צז.</h2>
האי מאן דבעי דנישאול מידי מחבריה וכו'. פירוש מאן דבעי למישאל מידי מחבריה ומיפטר. לימא, למשאיל בעידן שאלה אשקיין מיא. ואם המשאיל פקח הוא לימא לשואל אפקה מרשותי והדר נשקייך מיא. נימא ליה אשקיין מיא דהויא שאלה בבעלים. פירוש שתהא שאילת בעלים קודמת לשאילת כלים ואי פקח הוא, פירוש המשאיל, נימא ליה משוך ברישא והדר אישתי, פירוש שהרי קדמה שאילת כלי לשאילת בעליו וחייב. ומשעה שהגביהה ונטלה יצאה מרשות משאיל וקנאה שואל, דהגבהה קונה בכל מקום. מקרי דרדקי, פירוש מלמד תינוקות. שתלא, נוטע נטיעות. אומנא, מקיז דם. ויש מפרש מוהל. ספר מתא, חג'אם, ויש גורסין סופר מתא. ואיכסיף. כלומר כי טעה בזה הדין ונצחוהו תלמידיו. איגלאי מילתא, דלא נפק לדלויי בהדייהו אלא לפקוד בהמתו שלא יטעינה הרבה ודלה המשוי לראות כמה משקלו אם כבד הוא ביותר, ולהנאתו עשה ולא לסייע השוכר. ואשתכח דליתה פשיעה בבעלים. ושפיר חייבינהו רבא לשלומי.
<h2>דף צח.</h2>
וכיון שהעמדנו משנתנו בשיש עסק שבועה של תורה ביניהן, הוצרכנו לפרש איך תמצא במשנתנו בשיש עסק שבועה ביניהן וכו'. והזכיר התנא דידן שאלה ושכירות. לפיכך אמרינן משכחת לה רישא דמתניתין בשתי פרות, וטען המשאיל שתי פרות נתתי לך פלגא דיומא בשאלה ופלגא דיומא בשכירות ומתו תרוייהו בעידן שאלה, ואתה חייב לי שתיהן. השיבו השואל, לא מתה בעידן שאלה אלא חדא, והא אחריתי לא ידענא אי בעידן שאלה אי בעידן שכירות מתה. אישתכח בעידנא דאודי דלא מתה בעידן שאלה אלא חדא, דאיחייב לשלומי חדא ולאשתבועי דלא מתה בעידן שאלה אלא חדא, הא (דאנא) [דחדא] משלם ואידך דשכירות, דלית עליה תשלומין אלא שבועה, כדכתיב ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם וגו'. וכיון שהשלים טענתו באינו יודע דחה עצמו מן השבועה שנתחייב בה. וכיון שאין יכול לישבע משלם. סיפא דמתניתין שהזכירה שתי פרות, אחת כולה בשכירות ואחת כולה בשאלה, לא משכחת לה אלא בתלת, שתים בשאלה ואחת בשכירות ומתו שתים מהן, וטען המשאיל כי שתים דשאלה מתו. והשיבו אין, חדא ודאי דשאולה מתה, אידך לא ידענא וכו'. ופשוטה היא סוגיא דסיפא כסוגיא דרישא דמתניתין. ולרמי בר חמא דתני בהגוזל קמא [ב"ק ק"ז ע"א] ארבעה שומרים צריכים הודאה במקצת וכפירה במקצת, וכך יתחייב השומר שבועה, לא משכחת לה למתניתין לחיובינהו שבועת התורה אלא אם תעמיד רישא דמתניתין בשלש פרות וסיפא בארבע. וזו דרמי בר חמא כבר פירשנוה בפרק שנים אוחזין בטלית [ה' ע"א], לפיכך לא הארכנו במקום הזה. ומיהו אנו פותרין ראשי דברים והחכם המבין יוסיף לקח. עיקר שבועת השומרין מן התורה לישבע להפטר. שומר חנם נשבע שלא פשע. שומר שכר נשבע על האונסין, כלומר שנשברה באונס. שואל נשבע שמתה מחמת מלאכה. והשוכר כדינו. ולעולם לא יתחייב אלא אם יודה במקצת ויכפור במקצת וישבע במקצת שלא פשע אם הוא שומר חנם, ואם הוא שואל נשבע שמתה מחמת מלאכה. וכן שומר שכר והשוכר באונסין. לפיכך לא תמצא שבועה בשומרין בבעלי חיים פחות מן שלשה, יודה באחד ויכפור באחד וישבע בשלישית, ועל ידי גלגול גם בזו שכפר.
<h2>דף צח:</h2>
זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע השוכר שהשכורה מתה, אמאי הוא טוענו בשאולה כי מתה, וזו העומדת היא השכורה, והוא נשבע בשכורה, והלא לא טענו בשכורה. ופרקינן בשנשבע שזו שמתה כדרכה מחמת מלאכה מתה וכי השכורה מתה. והא דלא כרמי בר חמא, דבעי שלש פרות. משאיל טוען איני יודע ושואל משיב איני יודע יחלוקו, אוקימנה לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק יחלוקו.
<h2>דף צט.</h2>
[אמר רב הונא השואל קרדום וכו']. אסיקנה ביקע בו השואל קנאו ולא מצי משאיל למיהדר ביה עד דבקע שואל כל מה דפריש ליה. לא ביקע בו עדיין ברשותיה דמשאיל קאי ואי בעי למיהדר מצי הדר. ופליגא עליה הא דאמר רב אמי המשאיל קרדום של הקדש מעל המשאיל לפי טובת הנאה שבו. פירוש אם יש בו טובת הנאה שוה פרוטה, המשאיל חייב קרבן מעילה שנהנה מן ההקדש, והשואל מותר לבקע בו לכתחלה, דבהדיא תנן [מעילה י"ט ע"ב] אין מועל אחר מועל במוקדשין. הנה מעל המשאיל אע"פ שלא ביקע בו השואל עדיין. ואי אמרת לא קנאו אמאי מעל. ונדחה רב הונא. וקיימא לן כר' אלעזר דאמר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין.
<h2>דף צט:</h2>
[חביצא דתמרי]. פירוש חביצא של תמרים. עיגול, כגון עיגול של דבילה. פירוש שקולאי, הסבלין והן אכלושי. פירוש מנכי ליה אגר טרחיה ודמי ברזינתיה, מפחיתין לו מדמי החבית שכירות של מוכר ודמי הנקב שנוקבין בחבית להוציא היין ממנו. שהרי לא מכר בעל החבית ולא נקב. הילכך מפחית לו זה השיעור ונוטל השאר מן הסבל. פירוש ברזא, נקב, כדגרסינן בעבודה [זרה] [נ"ט ע"א] דעד ברזה.
<h2>דף ק.</h2>
ואקשינן אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו, שהרי הוא טענו עבד גדול והודה לו בעבד קטן. ועוד הילך הוא. ואמר רב ששת הילך פטור. ועוד אין נשבעין על העבדים. ופרקינן מתניתין בשטוענו דמי עבד גדול, כלומר מעות הרבה, והודה לו הוא במעות מעט דמי' כשיעור דמי עבד קטן. ושמואל העמידו כסות עבד גדול, כלומר מזו היריעה מכרת לי עשר אמות כשיעור כסות עבד גדול, והודה לו בחמש אמות, שיעור כסות עבד קטן.
הילכתא כרב ששת בהילך. ואם כמערים לדחות השבועה מעליו חייב, כדגרסינן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"ב] אמר רב ענן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, אם במתכוין להודות פטור, ואם כמערים חייב.
<h2>דף ק:</h2>
פירוש בדלייפי, מחוברין, כדמתרגמינן אל שני קצותיו וחובר מלפף [שמות כ"ח]. ודחי רב אושעיא מידי כסות קתני במתניתין, עבד קתני ולא כסות. אלא הכי קתני עבד מכרת לי גדול וכדי כסותו מזו היריעה. והשיב לו, לא כי אלא עבד קטן מכרתי לך וכדי כסותו מזו היריעה. נמצא מודה מקצת הטענה ביריעה, ונתחייב שבועה. וזוקקין עליו ומשביעין אותו גם על העבד. כיוצא בו שדה בעומריה, הוא טוענו משדה זו מאה אמה מכרתיה לי בעומריה, והלה אומר משדה זו חמשים אמה ועומריה מכרתי לך. נמצא מודה מקצת הטענה בעומרים, ונתחייב שבועה. וזוקקין עליו שבועה גם על השדה. נמצא שנשבע על הכסות ועל העומרים מן התורה, ועל העבד ועל השדה בזקיקה.
המוכר זיתיו לעצים וכו'. כגון שהניחן הקונה ולא קצצן, וטענו פרי, אם קרקע שהם עומדים בו בית סאה, שהוא חמשים אמה על חמשים אמה, עשו זיתים פחות מרובע קב הרי הן לבעל הזיתים. אבל אם עשו רביעית לסאה יחלוקו בעל הקרקע ובעל הזיתים.
<h2>דף קא:</h2>
[המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים וכו']. אוקמה רב יהודה להודיע והכי קתני המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא אם הודיעו שלשים יום מעיקרא. פירוש צריך המשכיר שיאמר לשוכר ראה לך מקום שתדור בו, שאחר שלשים אני מוציאך מביתי. וכן השוכר צריך להודיע למשכיר כי אחר שלשים יום אני יוצא מביתך, ראה אדם שידור בו. תניא נמי הכי כשאמרו שלשים יום ושנים עשר חדש לא שידור בו שלשים יום ולא שידור בו שנים עשר חדש, אלא שיודיענו שלשים יום מקודם. וכן דין שנים עשר חדש, שיודיענו שנים עשר חדש מקודם. וכשם שאין יכול המשכיר להוציאו עד שיודיענו מקודם שלשים יום כך אין השוכר רשאי לפנות עד שיודיענו לבעל הבית, דיכיל למימר ליה אי אודעתן הוינא טרח ומותיב איניש מעליא. אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים, מהני שלשים יום דצריך להודיעו אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח. ואי אייקור בתי ובא לרבות עליו בשכירות הדין עמו. (ירושלמי) [תוספתא פ"ח הי"א], תני ללינה אין פחות מיום אחד. לשביתה אין פחות מיומים. לנישואין אין פחות משלשים יום. ואם השכירו זמן ידוע, כך וכך חדש, והגיע זמנו בתוך ימות הגשמים, מוציאו. מאי טעמא דהא ידע דזמניה בטבת או בשבט שלים, וכאילו הודיעו דמי. פשיטא נפל הבית של משכיר מוציאו אע"פ שלא הודיעו מקודם דאמר ליה לא עדיפת מינאי. זבנה או אורתה או יהבה במתנה אין יכול להוציאו, כי הבא מכחו אין כחו גדול ממנו. כלליה לבריה, פירוש עשה בו חופת בנו וכו' ופשוטה היא. ההוא דזבן חמרא ולא הוה ליה דוכתא לאותוביה קדיש איתתא ואותביה בגו ביתה אזל לביתיה שדר לה גיטא וגירשה אזלה היא אגרה אגירי מיניה וביה ואפיקתיה בשבילא וכו'.
<h2>דף קג.</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן מאן דאגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה שטר בהכי, ולא פריש בשטר זמן כלל, לא תחילת השנים ולא תשלומתן. אלא סתם כתוב שכרתי לך חצרי לדור בה עשר שנים וקיבלתי שכירותה. וטען המשכיר שדר בה חמש שנים ונשארו לו לדור בה חמש שנים. כיון דשטרא דין לאו לגוביינא קאי, אלא משום שלא יחזיק בקרקע, לא אמרינן היה לך למיכתב אגביה כבר דר בה כך וכך שנין או הוה לך למיכתב עליה תברא בהני שני. אלא המשכיר נאמן ובשבועה. יש מי שאומר, כתוב בשטר בזמן כך וכך שכרתי חצירו של פלוני עשר שנים במאה דינרין, עשרה דינרין בכל שנה. ואחר חמש שנים טען השוכר ואמר למשכיר נקיטת שכירות חמש שנים וכו', ואסיקנה שוכר נאמן ובשבועה. ומסתברא כי האי פירושא בתרא. אמר רב נחמן שואל אדם בטיבו לעולם, פירוש יש לשואל להשתמש בכלי ששאלו לעולם בטובה שהחזיק למשאיל כשהשאילו. והני מילי בתשמיש שאינו מכלה אותו הכלי. ואם קנה מן המשאיל שהשאילו לשואל להשתמש בו בכל מלאכה שיחפוץ, יש לו להשתמש בו בכל מלאכה ואע"פ שהוא חסר וכלה. ואם לא נשאר ממנו אלא ידו של אותו הכלי וכלה וחסר כולו מחמת המלאכה שהיה משתמש בו, מחזיר לו אותו היד ופטור. וזה הוא שאמר רב אשי ומהדר ליה קתיה.
<h2>דף קג:</h2>
ודולא, שדולה בו מים מן הנהר. וזרנוקא, פירוש זרנוקא, חמת שעשויה מן העור למלאות בה מים מן הבור. כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות וכו'. זמורות של גפן, כדכתיב [במדבר י"ג] ויכרתו משם זמורה. קנים, הם הקנים שמעמידין תחת הגפנים, ומשרגין עליהן הזמורות להיות אשכולות של ענבים תלויות עליהן ולא יהיו מוטלות על הקרקע, ובכל שנה מחליפין אותן. המקבל שדה מחבירו וכו'. אוקימנה בדיבש נהר זוטא ואפשר לו לאשקויי מנהרא רבה בדוולא.
<h2>דף קד.</h2>
אמר רב פפא הני תרתי מתנייתין וכו'. מקבל. נוטל שליש או רביע מתבואת הארץ, ההיא בתורת חלוקה בין רב למעט. חוכר. נוטל מה שפוסק עם האריס בין רב למעט, ואין לו בשאר כל תבואת השדה כלום. ירושלמי [פ"ט ה"ב], א"ר יצחק בשנקצצו כל האילנות, אבל אם נשתיירו בו ממטע עשרה לבית סאה יכול למימר ליה קמייתא היו כחשין ולא הוו עבדין סגין, האידנא אינון דלילין ועבדין סגיין.
תניא ר"מ היה דורש לשון הדיוט אם אוביר וכו', פירוש, רבי מאיר דבעי תנאי כפול וסבר נמי כל דאי לא קתני, דהא מתניתא היה בה לשון הדיוט, כדברי תורה שאין צריכין חיזוק, ומקיים דבריהן אע"ג דאינון אם ולית בהו תנאי כפול. ולא איברירא לן בהדיא מאי טעמיה דרבי מאיר, דהא מיהו מדחזינן רבא דפשיט ואמר כיון דלא אמר מילתא יתירתא שעביד נפשיה, שמא מינה דהאי הוא טעמא דרבי מאיר בהא ומשום הכי מחייב, למוביר לשלם במיטבה זה בלבד ולא זולתו. כיוצא בו היה ר' יהודה מחייב לבעל להביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן שהיא חייבת מקודם לכן, הואיל וכתב לה (ואחרן) [ואחריות] דאית לך מקדמת דנא עלי שעביד נפשיה. הלל מצא כתוב בכתובות בני אלכסנדריא לשתכנסי עמי לחופה הוי לי לאינתו, ודרש בה לשון הדיוט ואמר אע"פ שמקדשין, כיון שכותבין בכתובותיהן הדברים הללו לא חיילא עלה הויה דאישות עד שתכנס עמו בחופה. ר' יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט, דתניא ר' יהושע בן קרחה אומר המלוה את חבירו לא ימשכננו יתר מחובו, שכן כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי, פירוש יש לך להשתלם מנכסי כנגד חובך שאתה נושה בי. לפיכך כיון שאמר הלוה למלוה כך, אם בא למשכנו יתר מחובו אין לו, שכך כתב לו ושיעבד לו מנכסיו כנגד חובו בלבד. שמע מינה כי זה ששיעבד והקנה לו למלוה למשכן כנגד חובו מנכסיו העמידם לו כמו פרעון. לפיכך אין לו יתר מכדי חובו. ומקשינן טעמא דכתב ליה הכי, הא לא כתב ליה הכי לא קני ליה משכון, והאמר ר' יוחנן משכנו והחזירו לו לשכב עליו ומת הלוה, המלוה בא ושומט אותו המשכון מעל גבי בניו ונפרע ממנו חובו. שמע מינה כי משעה שמשכנו קנאו, ולא נעשה מטלטלין אצל בניו. נמצא גם בזה המשכון כפירעון.
<h2>דף קד:</h2>
ופרקינן אהני כתיבה לגירעון, פירוש לעולם בין כתב לו הכי ומשכנו המשכון כפירעון הוא. מיהו אם כתב לו הכי, כמו שפירשנו למעלה ומשכנו, כיון שאין לו למשכנו יתר מחובו, ומשכנו כנגד חובו מכוון, ועכשיו גרע מאותה השומא, גרע למלוה. וזה הוא שאמר אהני כתיבה לגירעון. ואם לא כתב לו כך ומשכנו, אע"פ שבמקום פירעון עומד, אם גרע עד שיחליטנו למלוה ברשות לוה גרע.
כל הני דדרשי לשון הדיוט הילכתא נינהו וכתנאי בית דין נינהו. וסוגיא דשמעתא בין מאן דקביל ארעא למיזרע בה שומשמי וזרעה חיטי ועבדה חיטי כשומשמי או קיבלה לשומשמי וזרעה חיטי ועבדא חיטי טפי משומשמי, חולקין כפי התנאי שהיה ביניהן. אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו להו רבנן מילתא דניחא לתרוייהו ניחא למלוה דאי נאנסה כולה מיפרע מהא פלגא דהוא מלוה על המתעסק בעיסקא ואי מטי בה רווחא שקיל פלגא דפקדון ברשותא דמריה קאי ולא מתחזי כרבית. ושומר שכר הוא עלה, דהא שקיל אגר טירחיה. וניחא ליה ללוה, דאי מיתניסא משלם פלגא המלוה שעליו בלבד, ואי מטי רווחא שקיל מיהת פלגא.
אמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה. פירוש כגון דיהב ליה ככר משי במאתים דינרי', וכתב בחד שטרא חמשין ליטרא במאה דינרין, שהריוח ביניהן שליש לבעל הממון ושני שלישים למקבל עיסקא, והפסידא פלגא האי ופלגא האי. וכתב עוד שטר אחר כיוצא בראשון, והפסידו בחצי ככר הראשון ל' דינר. והרויחו בשני ל' דינר. אי הוה שטרא חדא הוה מתמלא הפסידא דהאי ברווחא דהאי, והוה שקיל מרי עיסקא מאתים דינרין דיליה, ומסתלק השתא מרי מן ההפסד חמשה עשר פלגא דהפסד, ושקיל עשרה דינרין מן הריוח, תילתא דתלתין. אישתכח דפסיד חמשה דינרין מן הקרן. תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה, הפסידו בעיסקא חדא שלשים ורוחי בעיסקא אחריתי שלשים, ממלאין פסידא דהא בהרויחא דהא. אישתכח דהיא פסידא דלוה, כדפרשינן לעילא במלוה ותרי שטרי וחד עיסקא.
<h2>דף קה.</h2>
וכמה כדי להעמיד כרי א"ר יוסי בר חנינא כדי שתעמוד בו הרחת. כדכתיב [ישעי' ל'] זורה ברחת, והוא העתר שמהפך בה התבואה בגורן ממקום למקום. ומיבעיא לן האי דאמר כדי שתעמוד בו הרחת, והוא (כגון) נעיצת חנית בארץ, כך זה שנועץ הרחת בכרי של תבואה, אם הוא גדוש ועולה עומדת בו הרחת, ואם הוא מעט נופלת. לפיכך באנו לדקדק איזה צד של רחת נועץ בכרי, הצד שהוא יד לרחת והוא דק, או הצד הרחב שיש בה כמין מסגרת קטנה משני צדדיה שזורה בה התבואה. ופשטוה מדר' אבהו דאמר משום דמרה דשמעתא כל שאין כונס שלה רואה את החמה, שמע מינה בעינן שיהיה נעוץ הצד הרחב של רחת, ושתהיה משקעת הרחת בתוך הכרי ואינה נראית החקיקה שבה, והמסגרות שבצדדיה עומדות לכנס התבואה בתוך הרחת, ולא תהיה התבואה נופלת מן הצדדין הנה והנה, ולא יהיה נראה לחמה מן הרחת אלא ידה בלבד. איתמר לוי אמר שיעור זה הכרי שלש סאין. דבי ר' ינאי אמרי סאתים חוץ מן ההוצאה.
<h2>דף קו:</h2>
אמר רבא עד דאתי אריסא מדברא וקיימא כימה ארישיה, כלומר עת שעומדת כימה בערב בגובה הרקיע. גרסינן בתחלת ראש השנה [י"א ע"ב] ר' אליעזר אומר בי"ז במרחשון יום שמזל כימה שוקעת ביום ר' יהושע אומר בי"ז באייר שמזל כימה עולה ביום. ומותבינן עלה דרב פפא הא דתניא חצי תשרי ומרחשון כולו וחצי כסלו זרע וכו' עד ר' שמעון היה מונה ממרחשון ואומר חצי מרחשון וכסליו וחצי טבת זרע וכו'. מאן מאחר מהני תנאי ר' שמעון, וכולי האי לא קאמר דכימה עומדת בערב בראש בני אדם לא משכחת לה אלא בתר הכי טפי. ופרקינן כי אמר רב פפא כד קביל עליה לזרעה באפלי וכי אמרי תנאי בדחרפי.
ההוא דקביל ארעא בזוזי למעבד בה תומי אגודא דנהר מלכא סבא איסתכר נהר מלכא סבא. פירוש איסתכר, נסתתם מלשון [בראשית ח'] ויסכרו מעינות תהום. אמר ליה רבא למחכיר זיל נכי ליה, דהא מכת מדינה היא. המקבל שדה מחבירו בעשרת כורין חיטים ולקת נותן לו חטים מתוכה. וכן אם היו יפות אינו רשאי להחליפם, אלא נותן לו פירות שהביאה שדהו. ההוא דקביל ארעא לאספסתא עבדה אספסתא והדר זרעה שערי ולקו. ופריש רבינא, כיון דעבדה ארעא אספסתא לא חיישינן להני שערי דלקו, (להא) [דהא] אספסתא קיבלה. ולא יכיל למימר ליה שקול מהני שערי דלקו. וכן אמר רב אשי בההוא דקביל פרדיסא מחבריה בעשרה דני חמרא ותקוף, ואמר רב אשי, כיון דהאי פרדיסא עבדא שליחותא ועשתה ענבים יפות, ואיהו שדרכן ועשאן יין והחמיץ, אינו יכול לומר לבעל הפרדס שקול מהאי חמרא דתקיף, דיכיל למימר מזלך גרם להחמיץ. אלא נותן לו יין טוב. ומודה רב אשי בעינבי דכדין נ"א דקרוס ושדה שלקת' בעומריה, שנותן לו מפירות שדהו. פירוש עינבי דכדין ענבים שלקו בגפן קודם בצירה.
<h2>דף קח.</h2>
הכל לאגלי גפא. פירוש גפא, סגירה, מלשון יגיפו הדלתות. אגלי, שערים, כדגרסינן [ברכות כ"ח ע"א] טרוקו גלי. כלומר לעשות שערים לעיר אפילו מיתמי גובין, זולתי רבנן. לחפור ברחבה להשוותה אפילו מרבנן. ואי נפקי בחפירה זו בהמון עמי הארץ, לא נפקי רבנן בהדייהו, שאין דרך חכמים לצאת עם עמי הארץ ירודים ונבזים. וכשחופרין נהר לעבור מימיו להשקות השדות תתאי מסייעי לעילאי מינייהו. מאי טעמא דלא מצו תתאי לאשקויי אלא בתר עילאי. אבל עילאי, דכבר אשקו ארעייהו, לא מסייעי לתתאי. וחילוף זה הדין בביב, שהעליונים מסייעים לתחתונים לפתוח דרך הביב, כדי שיצאו ויעברו מי הגשמים ולא יעמדו בחצרותיהן. אבל התחתונים אין מסייעין לעליונים, שיכולים לומר להם אצלינו הביב פתוח, מה איכפת לן מן המים שלכם.
מאן דאחזיק ביני אחי ביני שותפי וכו'. פירוש כגון שדה של גר. ואסיקנה כי הקונה קרקע בתוך אחים או בתוך שותפין מסלקינן ליה משום דינא דבר מיצרא. בן מיצרא שאמר לחבירו, קנה שאין לי חפץ בקניית קרקע צריך לקנות מבר מיצרא שסילק ידו מזה הקרקע ואין לו דין ודברים על הקונה. ואם לא קנו ממנו, הרשות ביד בר מיצרא, ואם חוזר בו ואומר אני אקנה אותה הדין עמו, נותן לו הדמים שקנאה בהם וחוזר ומוציאה מיד הלקוחות. ואי איקור וזל ברשותא דבר מיצרא. הילכך זבן במאה ושויא מאתים, חזינן אי לכולי עלמא מוזיל ומזבין, יהיב ליה מאה, ואי לגבי האי בלחוד אוזיל יהיב ליה מאתים. זבן במאתים ושויא מאה סבור מינה מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. נהרדעי משמיה דרב נחמן אמרי אין אונאה לקרקעות. וקיימא לן דאין לבר מיצרא לטעון טענה זו ללוקח, אם רצה לדחות הקונה וליטול הקרקע מכח דינא דבר מיצרא, אם נותן כל הדמים שקנאו לזה הקרקע בהם. ואע"פ שקנאו במאתים ואינו שוה אלא מאה, הואיל ולא קנו מידו, שסילק ידו ממנו, הדין עמו. ואם רוצה בר מיצרא להפחית מן הדמים אין שומעין לו, אלא ישאר קרקע זה ביד הקונה, שאין דינא דבר מיצרא עליו אלא כשמחזיר לו הדמים שקנה בהם עד גמרא. אע"ג דסוגיא דשמעתא דאין אונאה לקרקעות, ואפילו ביטול מקח אין בהם אליבא דרב נחמן, הני מילי בענין דינא דבר מיצרא בלחוד. אבל בענין מקח וממכר ביטול מקח אית בהו כר' יוחנן.
<h2>דף קח:</h2>
הני ציירי והני שרו. פירוש הביא בר מיצרא צרור של כספים צרור וחתום, ואומר בעליו הניחוהו אצלי עד שיעמדו במשקלן וימסרום לי ועכשיו יבוא, ואחר שאינו בר מיצרא בידו מעות מותרין, קונה זה שבידו המעות המותרין ואין עליו דין בר מיצרא. כל שכן אם אומר בא מיצרא איזיל איטרח ואייתי זוזי דלא נטרינן ליה, אלא קונה אחר, ואין עליו דין בר מיצרא. אבל אם הוא אמיד ואמר איזיל ואייתי זוזי, אם קדם וקנה אחר מוציאין מידו משום דינא דבר מיצרא, דהא לא אמר אטרח ואייתי אלא אייתי אמר ממעות מוכנים. ואם אינו עשיר לא נטרינן ליה. אם לאחד קרקע ולחבירו הבנין ואין לו כלום בקרקע, כשימכור בעל הקרקע אין לבעל הבנין דין בר מיצרא על הקונה. אבל אם מכר בעל הבנין בנינו, בעל הקרקע שקיל מיניה הבנין בדינא דבר מיצרא. כיוצא בו במרי ארעא ומרי דיקלא. וכן אחד רוצה לקנות הדא ארעא לזריעה וזולתו רוצה לקנותה לבנותה בית, הקונה לבנותה בית הוא עדיף ואין עליה דין בר מיצרא. אפסיק משוניתא, פירוש מקום גבוה מפסיק בין שתי השדות, כגון זה ששנינו [אהלות פי"ח מ"ו] ואיזו היא שונית מקום שהים עולה בזעפו. או ריכבא דדיקלי, פירוש דקלים רצופים. חזינן אי איכא מקום מופנה בלא משוניתא או בלא ריכבא דדיקלי בכל השדה כשיעור תלם אחד להכניסה בשדה שלו ולעשותה שדה אחת. אית ליה משום דינא דבר מיצרא, ואי לא לא. דבר אחר, פירוש משוניתא, יש מי שאומר כמין גומא. דבר אחר כמין אילני סרק. ריכבא דדיקלי, דקלים רצופים. הני ד' בני מיצרא אי קדים חד וזבן זביניה זביני אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרנזול. זו צורת קרנזול. חלק אחד וקשיא לן הא דגרסינן בקידושין פרק שני [מ"ב ע"ב], אמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות אי טעו פחות משתות וכו' עד לא אמרנא אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. הנה זה לאו בענין בר מיצרא הוא. ואמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות.
<h2>דף קיב.</h2>
בעו מיניה דרב ששת קבלנות עובר או אינו עובר ואומן קונה בשבח כלי או לא אמר להו עובר. שמעינן מינה מדעובר שכירות יש לו עליו ואין אומן קונה בשבח כלי. ואקשינן והתניא אין עובר. ודחינן התם בשהמחהו אצל שולחני. נימא מסייעא ליה הנותן טלית לאומן גמרה והודיעו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר משום בל תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה חמה עובר משום בל תלין, שמע מינה דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות כשכירות היא ועובר. ורב מרי אמר מתניתא לאו קבלנות היא אלא שכירות היא, כגון ששכרו לעשות בטליתו ביטשא ביטשא במעה, כגון גרדא דסרבלא. שכיר בזמנו נשבע ונוטל, פריש רב נחמן תקנה קבועה שנו חכמים כאן עקרוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו. ושקלינן וטרינן, ואסיקנה בששניהם רוצים בהקפה. ומקשינן אי הכי אפילו בקציצה ישבע השכיר ויטול, אלמה תניא אומן אומר שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה. ופרקינן קציצה ודאי דכיר בעל הבית, ולא אמרינן טריד היה בפועליו. אי הכי אפילו עבר זמנו וכו' ופשוטה היא. עבר זמנו אינו נשבע ונוטל יש עדים שתבעו נשבע ונוטל. אוקימנה אם יש עדים שתבעו בזמנו. פירוש שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום נשבע ונוטל. ומקשינן ולעולם נשבע ונוטל. אמר רב חמא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה, כלומר למחר כל היום נשבע ונוטל, כגון שומרת יום כנגד יום, כך בכאן יש לו עדים שעשה לו פעולה ביום ראשון ותבעו לילי שני כולו ולא נתן לו, למחר כל היום השני, נשבע ונוטל. אבל מיום שלישי ואילך נשבע בעל הבית.
<h2>דף קיג.</h2>
המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין לא יכנס ליטול משכונו. אמר שמואל ושליח בית דין מנתח נתוחי, כלומר שליח בית דין שומט ונוטל מידו של לוה בתורת עבוט כלים וכיוצא בהן. אבל ליכנס לביתו ולמשכנו אינו רשאי. איני והתנן לא ימשכננו אלא בבית דין מכלל דבית דין משלחין וממשכנין. ודחי הכי תני מתניתין לא ינתחנו אלא בבית דין הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא וכו' ופשוטה היא. תא שמע ממשמע שנאמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו איני יודע שהאיש בחוץ עומד מה תלמוד לומר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו לרבות שליח בית דין, כלומר וכך פירוש המקרא, בחוץ תעמוד, הזהיר למלוה שלא יכנס, אלא האיש שהוא שליח בית דין עם האיש אשר אתה נושה בו והוא הלוה יוציא אליך את העבוט החוצה. הנה שליח בית דין והלוה נכנסין ומוציאין המשכון למלוה.
<h2>דף קיג:</h2>
ודחינן לא שליח בית דין כמלוה. ודרוש הכי, בחוץ תעמוד, זה המלוה. והאיש, שהוא שליח בית דין, בחוץ כיוצא בו. ואשר אתה נושה בו, זה הוא הלוה, יוציא אליך את העבוט החוצה. תא שמע אם חבול תחבול שלמת רעך בשליח בית דין הכתוב מדבר וכו', ופרקינן תנאי היא דתניא שליח בית דין שבא למשכן נכנס לביתו וממשכנו ולא ימשכננו דברים שעושין בהן חיי נפש ונותן מיטה ומיטה ומצא לעשיר [מיטה] ומיטה ומפץ לעני וכו'. ושנינו בערכין פרק שום היתומים [כ"ג ע"ב], אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין, נותן לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש ומיטה מוצעת וסנדליו ותפליו אבל לא לאשתו ולא לבניו, אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגירות, ר' אלעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו, חמר נותנין לו חמורו. ומפרשי בגמרא בהא דר' אלעזר, ורבנן הני [לאו] כלי אומנות נינהו, כלומר הצמד והחמור נכסים הן ואין מסדרין לו מהן. וקיימא לן כרבנן. וגמרינן מיכה מיכה מערכין ומתניתין הא אמרה אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו וכו'. ואם להקדש לא משתעבדי קל וחומר להדיוט. הילכך אין נכנס וכו'. ואוקימנה חדא מיטה דיתיב עלה ואכיל וקאי (ומשי) [ושהי] ארבע אמות ואזיל וגני במיטה אחריתי כשמואל דאמר כל מרעין ידענא אסותייהו בר ממאן דכריך ריפתא וגני לאלתר ולא מסגי ארבע אמות ומאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא. פירוש פגי תמרה קודם שיטעום כלום, ומאן דאסר מתנא דכיתנא אחרציה. לפיכך יהבינן ליה מיטה ומיטה.
<h2>דף קיד.</h2>
אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות אמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב אמר ליה כתיב בערכין ואם מך הוא מערכך וכתיב בבעל חוב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וגמר מיכה מיכה מערכין וכו' ועוד שאלו מנין לערום שלא יתרום אמר לו כיון שהתורם צריך לברך ברוך אתה י"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה מן הדגן, ואם הוא יין מן התירוש, אסור להזכיר שם שמים וערותו גלויה, שנאמר [דברים כ"ג] ולא יראה בך ערות דבר וגומ'. א"ל לאו כהן ניהו מר אמאי קיימת בבית הקברות א"ל קברי גוים הם, למה לא שנית סדר טהרות הא דתניא ר' שמעון אומר קברי גוים אין מטמאין שנאמר [יחזקאל ל"ד] ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם אמר לו בארבעה סדרים של משנה אין בנו כח להתעסק בהן מפני דוחק המחיה, בששה סדרי משנה מצינא. כי סדר טהרות במשנה סדר ששי הוא. דבריה ועייליה לגן עדן וכו', פירוש הא דאמר גוים אין מטמאין, אין מטמאין באהל בלבד. אבל במגע ומשא מטמאין, דלא גרעי מנבלה. וגרסינן ביבמות פרק הבא על יבמתו [ס"א ע"א], רבינא אמר נהי דמיעט קרא לגוים דלא לטמא באהל שנאמר [במדבר י"ט] אדם כי ימות באהל וגוים לא איקרו אדם שנאמר ואתן צאני וגו' ממגע ומשא מי מיעטנהו קרא.
<h2>דף קטז:</h2>
ואמרינן בגמרא פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דנפל ופנינהו חד לרשותיה, מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ"ל דלא נתברר מזה שאין שותף יכול לטעון בכה"ג החזקתי.
הבית והעליה של שנים נפחתה העלייה וכו' רב אמר ברובה, פירוש שנעשה רובה כמו מקום מדרון. אבל אם נפחתה מארבעה טפחים שהוא פחות מרובה, אדם דר חציו למעלה וחציו למטה... ושמואל אמר אפילו בארבעה טפחים יורד ודר למטה, שאין אדם דר מקצתו למעלה ומקצתו למטה. ואמרינן מתניתין דקתני יורד ודר למטה היכי דמי אי א"ל עלייה זו אני משכיר לך אם נפחתה אין לו לכוף למשכיר לתקנה לו, במזלו נפחתה. ואי אמר עלייה סתם חייב להעמיד לו עלייה לדור בה עד מלאת ימי שכירותו. ופשיט רב אשי מתניתין בדאמר ליה עלייה שעל גבי בית זה אני משכיר לך. ודייקינן לישנא יתירא. מכיון דלא הוה צריך למימר ליה שעל גבי בית זה ואמר ליה, ודאי שעבודי שעביד בית לעלייה. דההוא מעשה בחד דאמר לחבריה דלית זו שעל גבי פריסק זה אני מוכר לך ונעקר הפרסק וחייבו ר' חייא להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת. וקיימא לן כשמואל, דהילכתא כותיה בדיני.
<h2>דף קיז:</h2>
[הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית] לבנות ואינו רוצה כול'. אשמעינן שכירות וקמ"ל קניין. א"ר יוחנן בשלשה מקומות שנה לן ר' יהודה אסור לאדם ליהנות מממון חבירו, חדא הא דאמרן. [ואידך] הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור כול'. אידך מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו כול'. ופרכינן, לעולם לאו מהאי טעמא, אלא טעמא אחרינא בהני תלת מילי, בהאי משום שחרותא דאשייתא. פירוש טינוף הקורות שאם ישתמש בהן יטנפו וישתחרו הקורות ונראין שחורים והוא רוצה להוציא מידו דמי בנין חדש לפיכך מנעו מלהשתמש בו. הא דצבע משום דשני ותנן כל המשנה ידו על התחתונה. הא דמי שפרע מקצת חובו, [רבי יהודה] לטעמיה דאמר אסמכתא לא קניא. אמר רב אחא משמיה דעולא תחתון הבא לשנות. היה הכותל בנוי גזית, שרחבן חמשה טפחים, ורצה בעל התחתון להוסיף ברוחב הכותל טפח ולבנות גויל שהוא ששה טפחים שומעין לו. ומנלן דהכי הוא. [דתנן] בהשותפין [ב"ב ב' ע"א] בגויל זה נותן שלשה טפחים [וזה נותן שלשה טפחים ובגזית זה נותן טפחיים ומחצה] וזה נותן טפחיים ומחצה. אבל אם היה בנוי בגויל שרחב ששה טפחים, ורוצה לבנות גזית חמשה טפחים, אין שומעין לו כול'. תפוש האי כללא בידך, כל היכא דמשנה והוא הנאה לחבירו שומעין לו, אבל הנאה לו לבדו אין שומעין לו וחבירו מעכב עליו. אין ידו של זה מ[געת לבנות] ולא ידו של זה דינא מאי. ואמר ת"ש אין לו לא לזה ולא לזה אין לבעל העליה בקרקע כלום. תניא ר' נתן אומר תחתון נוטל שני חלקים העליון נוטל שליש. אמר רבה רבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא קסבר כמה מפסדה עליה בבית תילתא הילכך אית ליה תילתא. וכיון דרבה פסק כטעמא דרבי נתן שמע מינה דהילכתא היא.
<h2>דף קיח.</h2>
מתני'. וכן בבית הבד הבנוי על הסלע וגינת אחד על גביה ונפחת כול'. רב אמר ברובו ושמואל אמר בארבעה טפחים. אפילו אם נפחת [ד' טפחים] יורד בעל הגינה וזורע למטה בבית הבד, שאין אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. וצריכא לפרושי חלוקת רב ושמואל בפחיתת העלייה ובפחיתת בית הבד, ואע"פ שפעמים בזה ובזה אחד הוא. ופשוטה הוא. נתנ[ו] לו זמן. אמר רבי יוחנן זמן בית דין שלשים יום. פירוש בתלמוד ארץ ישראל [פ"י ה"ד] הא דתנינן במתניתין יורד וזורע ולא קתני כופין אותו לבנות כיפים לבית בדו, בשאינו שם. והא דתני רבי חייא כופין אותו בשהוא שם. ומתניתין ורבי חייא לא פליגי.
מתניתין. מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל כול'. פירוש, כגון שנפלו אבני הכותל בתוך [גינתו]. אמר לו. בעל הגינה. פנה אבניך. מגינתי. אמר לו. בעל האבנים. הגיעך. הרי הם שלך. אם בא ליטלם בעל האבנים, ובעל הגינה מעכב. אין שומעין לו. שמתחילה לא רצה בעל הגינה, ולא קבלם במתנה. אבל אם קבל ופינם ואחר כך בא בעל הכותל ואמר הא לך יציאותיך ותן לי אבני אין שומעין לו. ואקשינן עלה אפילו לא פנינהו ולא משכם, כיון שאמר הרי הם שלך תיקני ליה שדהו. ופרקינן, היכא אמרינן קני ליה שדהו, בעידנא דמיכוין המקנה לאקנויי, הכא דחויי קא מדחי ליה. אבל פנינהו וחזי ליה ודאי בכוונה אקנינהו ליה.
מתניתין השוכר את הפועל לעשות בתבן ובקש אמר לו תן לי שכרי אמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. אם משקבל עליו כול'. וצריכא דאי אשמעינן. באבנים משום [דלית ליה] לבעל הגינה אגרא על בעל הכותל, אבל הכא דאית ליה. לפועל. אגרא עליה אין שומעין לו כו'. ואקשינן, והתניא שומעין לו, והא אפילו הראהו בשל חבירו שכרו עליו, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה לו. ופריק רב נחמן פירוק אחר, בשלו אין שומעין לו, כדאמרינן לעילא. והא דאמרינן שומעין לו בשכרו לעשות בשל הפקר. ומותיב עליה רבא, מציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים כול', אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה מציאתו לבעל הבית. ואוקמוה להא מתניתא בפרק שנים אוחזין בטלית [י"ב ע"ב], בששכרו ללקט מציאות כגון דאכפי אגמא בכוורי הנה מציאתו לבעל הבית ופועל אגריה עליה הוא. ופריק רבא, הא בהגבהה הא בהבטה. פירוש מציאתו שהיא לבעל הבית, כגון שהגביהה לו הפועל, דבעידנא דמגבה לה קנאה. אבל אם שכרו להיות יושב ומביט במציאה שלא תאבד, כיון שלא הגביהה ולא קנאה, אם אמר לו טול מה שעשית בשכרך שומעין לו. ועמדה משנתינו בפועל בשלו, לפיכך אין שומעין לו אפילו אם [הראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם].
